אנחנו בסימולציה

כפי שסיפרנו מההתחלה, אין דבר כזה כמו שאיינשטיין אמר. כל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי הוא הערכה של אנרגיה מודעת, שמסוגלת לראות הכל, והיא רוטטת עם תדרים כמו צליל, עם תוכנה שנקראת אנוש שניתן לפתח.

כמובן, מתווה הקוד, המבנה של המערכת כולה אינו דומה למחשבים המוכרים לנו. המבנה הנקבובי של החומר, המושג אחד ואפס, שהוא קיים ונעדר, מראה את הדמיון בכיוון סידור רצי האנרגיה. אבל מה שאנחנו רואים הוא שהמילים (קודים) שהופכות למשמעות בצורה אחרת בעולם שלנו מוגבלת.

מה שאנשים מעצבים מתחיל להיראות כמו מה שהיוצר מעצב. מכיוון שמקור הידע הוא היוצר שההשראה שלו היא חלק מהאמת.

במשחק מחשב, כשרואים הכל סביבתי ואמיתי, שום דבר לא אמיתי, זו אנרגיה. כאשר המצלמה המייצגת את עינינו הופכת כך, המידע מעובד והמילים שקובעות המידע מעוצבות כחומר, מה שנותן לנו את הרושם של החומר. זה נדרש לתשואה גבוהה. אין שום דבר מיותר ביקום. למעשה, אין שום חומר. זכרו את הניסוי הכפול לחריץ, כאשר עינינו הסתובבו, הפוטונים הראו אפקטים נגזרים של חלקיקים הניתנים למדידה שחשפו חומר במקום לפעול כמו גלים פוטנציאליים.

כל מה שמשחק המחשב מתוכנן עם רזולוציה שתיראה ברורה ממרחק מסוים. אם אנו מתקרבים זה לזה מדי, הפיקסלים שונים, והגידות במשחק מתרחשות. פיקסלים הם כמו קוביות אנרגיה שיכולים לקבל ערכי צבע מסוימים הניתנים להגדרה כתדרים. כשמסתכלים מקרוב המציאות נעלמת. זה אותו דבר בעולם שלנו. אם נסתכל מקרוב, הכל יופיע בצורה של קווארקים, רצי אנרגיה שונים.

אנחנו בסימולציה ענקית של היופי העצום שעוצב על ידי מהנדס.

היוצר הוא לוחש לנו שהעניין אינו הכרחי למציאות, שרק האנרגיה שמאחורי המוח מספיקה כדי ליצור יקום. בני אדם מנסים כל הזמן לשפר את עולמם החיצוני. אך כאשר היא מגדילה את יכולת השליטה הפנימית שלה, היא תוכל לשלוט בחלומותיה, ליצור אינסוף יקומים בתוכה ולהשתלב אלף שנים בחיים המיידיות שלה.

אז מה שהכתובים אומרים על היוצר הוא שהוא מדבר בקול רם עם כל היצורים, רואה הכל, ויש לו שכל וידע נפלאים. עכשיו, בואו נקשיב לקול הזה.